יתרה מזו: ה"מודל האמריקני" ובעיקר באוניברסיטת הרווארד, אשר מצוטט חדשות לבקרים כמודל לחיקוי - הוא מאוד בעייתי מבחינתנו. להניח שהמחסום העיקרי למצוינות הוא משכורות, זו שגיאה מהותית. מרחקים גיאוגרפיים, שירותי תמיכה אדמיניסטרטיביים, תשתיות תומכות מחקר, ריבוי וגודל תקציבי מחקר, ספריות באיכות, נגישות מהירה לכנסים ולרשתות תקשורת אקדמיות לא-פורמליות, אקולוגיה אקדמית מפרה, מבנה הזדמנויות אקדמי פתוח וגדול ועוד - כל אלה הם בעלי חשיבות עליונה לפיתוח מצוינות, וכמעט בכולם ישראל בנחיתות. בנוסף, עומס המיסוי בארץ אינו דומה לאמריקני, ולכן חישוב השכר "ביד" (כבמערכון המפורסם של "הגשש") הופך לבעייתי בהשוואה גם הוא. גם מספר המוסדות להשכלה גבוהה בארץ לא מתקרב למספרים שם. נחמד וחשוב להשוות להרווארד ולשאוף להתקרב ככל שנוכל, אבל הסיכוי של אוניברסיטה ישראלית כלשהי לעשות זאת איננו גדול.

לתחושתי, מדינת ישראל החליטה להיכנס לתהליך של שחיקה כלפי מטה

בהשכלה הגבוהה. שחיקה זו מתבטאת הן בהורדה אלימה של התקציבים למשאב לאומי חשוב זה - והן בשכר מזלזל במיוחד לחברי הסגל. כשמשווים זאת ליחס לו זוכים בחורי הישיבה - אין תחושה כי צדק נעשה פה. ומצב המוסדות להשכלה גבוהה הוא סיבה לעצב רב: סטודנטים וסגל המוכים מוראלית וכלכלית, אינם ערובה להישגים ברמה בינלאומית. מי שאינו רואה את שקיעתה של ההשכלה הגבוהה בארץ - שיביט שוב, והיטב: הקרחון כבר פגע בספינה הזו, והיא שוקעת. רק שהתזמורת במקרה זה איננה מנגנת...

הכותב הוא פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית